הייתי ילדה קוראת, הכי תולעת ספרים שאפשר, רזה מאוד, עם משקפיים עם זכוכית עבה, "תחתיות של קולה" קראו לזה פעם, ביישנית שהעדיפה ספרים על ילדים.
אבא שלי כבר היה ממש מודאג שלא יהיו לי חברים והיה נוזף בי מדי פעם שארד לשחק למטה לגינה. לא צריך לדאוג יותר מדי, גדלתי, השמנתי, יש לי חברות וחברים. רק המשקפיים והאהבה לקריאה נשארו עד היום.
אחד הסופרים האהובים עליי כמו על רבים מבני גילי שגדלו בשנות השישים שבעים הוא כמובן אריך קסטנר, שביולי האחרון מלאו 40 שנה למותו. אֶריך קֶסטנֶר היה סופר ומשורר גרמני, שהתפרסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שכתב, כמו "אמיל והבלשים", "שלושים וחמישה במאי", "פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה" ועוד.
דווקא האיש שמעולם לא היו לו ילדים ידע לכתוב להם ועליהם טוב מכולם. בדומה למוריס סנדק מחבר "ארץ יצורי הפלא", הם נשארו קרובים לילד שהיו.
הוא פנה לכתוב ספר ילדים בעקבות עצה של בעלת עיתון שבו עבד. בהתחלה הרעיון נראה לו מוזר אך לאחר מכן חשב להתנסות בכך. הוא החליט לכתוב סיפור על עניינים שהוא בקיא בהם, כמו על ילדותו ועל הילדים במקום מגוריו "שגם אנו היינו פעם כמותם". כך כתב ב-1928 את הספר "אמיל והבלשים", סיפור הרפתקה אודות נער שכספו נשדד וביחד עם חבורת נערים שנקלע אליהם, הם יוצאים לתפוס את השודד ברחובות ברלין. הספר הצליח מאוד והיווה חידוש בספרות הילדים, כשהגיבורים היו נערים בני זמנו.
בשנים הבאות פרסם קסטנר ספרים נוספים לילדים ולנוער שהיו בני אותו ז'אנר ספרותי: ספרים ריאליסטיים, רובם ספרי הרפתקאות שגיבוריהם ילדים בני זמנו, שהיו בעלי מסרים של שוויון, חברות ועזרה הדדית שביטאו את דעותיו הסוציאליסטיות. הדגש בספריו הושם על ערכי חברות בין נערים או נערות, חלקם עניים וחלקם לא, כשהעוני לא מהווה מגבלה או אמצעי אפיון מרכזי של גיבוריו הצעירים אלא האכפתיות שלהם ומוכנותם לעזרה ללא תנאי, כנותם ורצונם לקחת אחריות על גורלם. יחד עם זאת, ספריו לא היו דידקטיים אלא רוויים במתח והרפתקאות ותיארו בשפה הומוריסטית ופשוטה את הווי החיים היומיומי של נערים בני זמנו.
כתיבתו של קסטנר מתייחדת בכך שהוא מתייחס לילדים בכבוד כאל בוגרים. הוא נותן להם עצות ומזהיר אותם מפני קשיי החיים, ויחד עם זאת מחזק אותם. בהקדמה לספרו "הכיתה המעופפת" פונה קסטנר לילדים ואומר להם: "אל תאמינו לאלה האומרים לכם כי הילדות אינה אלא אושר וצחוק. גם לילדים יש קשיים וצרות בחיים, והרי אין זה משנה על מה מתאבלים אלא כמה גדול הוא האבל, וילד קטן יכול להתאבל על בובה שאבדה יותר ממבוגר שמתמודד עם קשיי הפרנסה." הוא מעודד את הילדים להישיר מבטם ולהתמודד עם החיים בשכל ובאומץ, כיוון שלטענתו האחד בלי השני לא שווה דבר.
בהקדמת "הכיתה המעופפת", הוא כותב: "רוצה אני לבקש מכם, כי לעולם לא תשכחו את ימי ילדותכם. המבטיחים אתם לי? עכשיו הבקשה הזאת נראית לכם תמוהה, אך מבוגרים רבים שוכחים זאת. אני בגרתי ולא שכחתי את ימי ילדותי, ועליכם להבטיח שתעשו זאת גם אתם." (מעובד מהערך עליו בויקיפדיה)
"תמיד", תיאר עלי מוהר את הקסמות בני דורו מקסטנר בכתבה ב"הארץ", "הייתה בספריו יותר מעלילה מרתקת, הומור וסגנון חברי נהדר (…) תמיד היו בהם גם שיאים של רגש ועצב, רגעי בדידות, ובעיקר רגעים ראשונים של בגרות חדשה, גלמודה (…) הנערים שתיאר לא היו "חנונים" אלא חבורה שכל אחד מאיתנו היה חולם להצטרף אליה (…) חלק ניכר מן הגעגוע חסר התקנה של רבים מבני דורי לכרכי אירופה נברא באותן שעות אחרי צהריים שמשיות, שבהן הפלגנו על גבי הספרים ההם".
האהוב עליי הוא ללא ספק "הכיתה המעופפת" ובנוסף "עצרת החיות" ו"האיש הקטן" שהפך גם לספר האהוב על מיכאל לאחר שהקראתי לו אותו. הספרים יצאו בתרגום חדש של מיכאל דק וניתן להאזין להם גם באתר icast , אני אישית באמת חושבת שאי אפשר לגדול בלעדיהם.