ילד לא שוכחים

אני לא יודעת למה פתאום כולם נהיו סלחנים, מבינים ומכילים. פתאום לכולם זה יכול לקרות, והוא כבר קיבל את העונש שלו, מה זה הקלות הזאת שבה נסלח מוות של ילד, תינוק, ולא הוא לא קיבל את העונש, קודם כל יש פה ילד שאיבד את חייו, ומשפחה שלמה שאיבדה את בנה.

ויש לי תהייה, אם אלו היו האימהות, גם כולם היו כל כך סלחנים ומבינים ומכילים. יש לי תחושה שלא.

ומה זו האמירה המקוממת הזו "זה יכול לקרות לכולם", למה להכליל ציבור שלם של הורים. יש לי ילד בן ארבע עשרה, זה לא קרה לי מעולם, לא שכחתי אותו ברכב, לא בבית, לא בגן, לא בסופר, בקיצור לא שכחתי אותו מעולם, וגם לא בן זוגי או ההורים שלי או לא כל מישהו אחר שלקח אותו ממקום למקום.

תמיד כשהוא היה איתי כילד קטן, הייתי מתבוננת בו, שרה לו, מדברת איתו, צוחקת איתו, מעבירה לו מוצץ או בקבוק, מנסה להרגיע אותו במקרה שבכה. ובחיים לא שכחתי אותו, הייתי שוכחת את עצמי לפני. ואיך אפשר לשכוח מזה יום שלם, לא מדברים עם בן הזוג? לא חושבים איך עובר עליו היום בגן? כלום, היה ילד ואיננו עוד.

הזילות הזו של החיים מקוממת אותי. היום יש לנו נכד, של בעלי ומשותף לשנינו. לפחות פעמיים בשבוע הוא אצלנו ובשאר הימים אצל הסבא והסבתא האחרים, כן מן סידור מוצלח כזה בו כולם נהנים. בחיים לא שכחנו אותו, וברור לי שגם לא נשכח.

וכל ההקלות האלו שכולם נותנים, הוא עסוק, הוא לא רגיל, היה טלפון מהעבודה. מה הקשר, גם אנחנו עסוקים, בחיים, בעבודה, במיליון דברים, כשמיכאל היה בן שנה וחצי,  חזרתי לעבוד בהיי- טק, הייתי מפיקה בסטארט אפ, תאמינו לי הייתי לחוצה, התקשרו אלי כל הזמן, לפעמים הייתי חוזרת לעבוד בערב, ולפעמים נאלצתי לבלות בעבודה בסופי שבוע, אז מה? אז שכחתי אותו פעם.

הילדים שלנו הם הרי הדבר היקר לנו ביותר, לפחות ככה זה צריך להיות, האחריות הגדולה ביותר שלנו היא לשמור עליהם, לא לקנות להם צעצועי התפתחות ולא את הבגדים הכי יפים. פשוט להשאיר אותם בחיים, כמו בשבועת הרופאים לא להזיק. אז לשכוח ילד במכונית חונה, בחום, לגרום למותו. בעיני זו הזנחה פושעת. אם זה לא היה האב הרי המדינה הייתה מאשימה.

לא קונה את זה מצטערת,  פשוט לא שוכחים ילד.