לראות לויתן - מסע אל הילדות ובחזרה

רון דהן, לראות לויתן, פרדס הוצאה לאור, 109 עמודים

הספר או יותר נכון הנובלה לראות לויתן שייך לסדרת מלח מים המשובחת של הוצאת פרדס. זוהי סדרה לפרוזה עברית מקורית המוציאה כותרים מיוחדים הרחק מהמיין סטרים של הספרות הישראלית וטוב שכך. בעולם הספרותי המסחרי הנשלט בעיקר על ידי הרשתות הגדולות והמבצעים טוב שיש מקום גם לקולות אחרים.

רון דהן הוא סופר ומשורר וזהו ספרו החמישי. זו אמנם נובלה אך יש משהו בכתיבה שיש בו ניחוח של כתיבה אפית, אפילו מאגית. ואכן כשנפגשנו לשיחה התברר שהספר המכונן מבחינתו אתו ניסה להתכתב הוא מובי דיק (מודה חור בהשכלה…) שהוא רואה בו ניסיון לכתוב את התנ"ך מחדש.

תמונה מהשקת הספר בסיפור פשוט

ואכן הספר כמו "מובי דיק", הוא ספר מסע, שלי הזכיר כמובן את את "הזקן והים" של המינגווי, וספרי מסע נוספים ביניהם ספר המסע הגדול מכולם אולי האודיסאה, שממנו נולדו כל שאר האודיסאות, על הנוסע והלוחם הגדול אדריכל הניצחון בטרויה שהעדיף את הנוסטוס – הגעגועים, החזרה הביתה ממנה באה המילה נוסטלגיה, על פני הקלאוס התהילה, אבל האלים כעסו עליו והמסע לקח לו כעשר שנים. גם בזקן והים וגם באודיסאה המסע הוא מסע בים. וגם בספר יש תנועה שבאה מהמים, כמיהה למים שהחיים החלו בהם אך הם לא יכולים לחזור אליהם.

זהו ספר מסע שהוא פנימי וחיצוני כאחד, מסע התבגרות מאוחר של הגיבור יונתן מסע שהחל מעקרות ויש בו יצריות ומיניות רבה שתאמינו לי, כעורכת של ספרים שבהם סצינות אירוטיות, לא קל לכתוב אירוטיקה אמינה ורון דהן עובר יפה את המשוכה הזו. אני חייבת לציין שלא אהבתי את הסצנה עם הזונה אריאל, עוד יצור ימי, בתחילת הספר לא כי היא לא כתובה טוב היא כתובה מצוין אלא בגלל הפנטזיה הגברית על "הזונה טובת הלב" שעומדת בבסיסה המתעלמת מהמציאות הקשה והאכזרית של הנמצאות במעגל הזנות.

המפגש הראשון של הגיבור עם הלויתן כמו לקוח מאחד מזכרונות הילדות שלי. יונתן גיבור הספר, הוא איש שחייו מתפרקים. האובססיה שלו עם הלויתן החלה כשהיה כבן שמונה, חלה, נשאר בבית וצפה בשידורי הטלוויזיה הלימודית. שם בסרט טבע עבר מעין לידה מחדש כשראה את הלויתן. "עיניי נעצמו. מים שחורים עטפו אותי. לא פחדתי. המים היו נעימים. מן המצולות עלה לפתע צל כהה וגדול." בסוף הקטע הדרמטי האפי אפילו מופיע משפט המחזיר אותנו לגיבור בן השמונה ולמציאות "על המסך התרוצצה כתובית חדשה: התכנית הבאה – הבית של פיסטוק."

אנחנו פוגשים אותו בבגרותו כשהוא התרחק מהעיסוק בלויתנים שנתפס כילדותי וכאובססיווי. עכשיו יש לו בעיות של אנשים מבוגרים, הוא ואשתו אינם מצליחים להפוך להורים והם נפרדים. והוא מחליט לצאת למסע לאוסטרליה לראות לויתן מעין מסע אל המקור, אל הילדות, מסע של לידה מחדש.

הוא בעצם יוצא למסע חיפוש אחר האושר, הוא לא מתבייש לחפש אחריו כנוכחות ממשית. האושר מפציע כבר עם ההחלטה על הנסיעה. תוך כדי הליכה בשכונה עם מוקה הכלב, נובטת בו הרגשה של קלילות פיזית שהוא מכנה אותה אושר.

במסעו הוא פוגש בכמה דמויות שלכולן שמות תנכיים ולא במקרה. ביניהן אייזיק – יצחק התנכי הפרא השחור האציל שבוית והיה לכומר ולא מפסיק לדבר על ישמעל. ואת הזוג הנודד מעין אדם וחוה מודרניים.

יש לקרוא את הספר כמפת אוצר, כמו משחק מחשב לא להפסיק לחפש רמזים. חלק מהרמזים הם החיות הרבות הפזורות בספר, החתול המת, הכלב מוקה שנשאר עם מירי ומת, הלוייתן כמובן ובאמצע נפגוש גם גמל שיחזיר אותנו אל המציאות הישראלית המדממת.

הפתיחה של הספר הזכירה לי את כתיבתו של יעקב שבתאי ורון ואני הסכמנו שכנראה כל הספרות הישראלית מושפעת ממנו. יש בספר עירוב משלבים שנעשה בצורה חכמה ומשעשעת, מיד לאחר הפסקה הראשונה ה"שבתאית" עוברים לדיאלוג בין יוני למירי גרושתו בו הוא מספר לה שהוא נוסע והיא אומרת "יפה לך לנסוע ככה באמצע החיים."

הספר כתוב בגוף ראשון ורק בפרקים האחרונים שבהם עולה יונתן על ספינת הצוללים הוא עובר לגוף שני. "אף אחד לא אמר לך לך ובכל זאת אתה הולך" הוא אומר לעצמו במה שמזכיר את הציווי התנכי לאברהם "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.". ובכל זאת הוא הולך, משאיר את מירי שבאה אחריו לאוסטרליה. במסע הוא פוגש בכמה לויתנים, אחד מהם נגלה לפניו על ספינה בלילה ברקיע הכוכבים כש"קוי המתאר של גופו זוהרים".

צילום: איריס כפיר שיצאה למסע משלה בעקבות לויתן

בנסיעה במעבורת הוא שומט לים את לויתן השיש שהוא נושא עמו מילדות. בהמשך המסע הוא מגיע למערה ומגלה בה בין שאר ציורי הקיר ציור של לויתן, הוא נעקץ שם ושוקע בהזיה בה היער סביבו הופך לספריה ענקית ואחד הספרים נצמד לפצע ומרפא אותו. בשיחה עם רון גיליתי שהטוטם של לויתן בתרבות האינדיאנית הוא ספרייה. חשבתי על הציטוט ששמעתי מרוני גלבפיש בהרצאה שלה בכנס נוער קורא "שיצירות בדיוניות מספקות לנו נחמה אמיתית". הספרות אכן פעמים רבות מצילה ומרפאת אותנו.

בפסקה האחרונה בספר חוזרים לגוף שלישי ולזקן בסירה הקטנה שהופיע גם קודם "ולפתע התכהו המים וצל גדול עלה מן המצולות." והזקן שהוא גם יונתן וגם הקורא זוכים סוף סוף לראות לויתן.

צילום: איריס כפיר