כותבת ומוחקת אהבה – לשמור על האהבה לאורך זמן

 צילום ענת לב אדלר: נתי ממן

צילומי מפגש: נאווה וירץ

במה שהופך כבר להיות מסורת, מפגש רביעי, נפגשנו בסלון המארח של נאווה בתל אביב, עם הסופרת והעורכת  ענת לב אדלר על ספרה "כותבת ומוחקת אהבה" העוסק במשבר גיל הארבעים, מפגש מרגש שרופד באוכל טוב, באלכוהול ובהרבה פתיחות נשית ואהבה.

 ענת פתחה בווידוי, שמתוך המקום הבודד של הסופר, היושב לבד ליד המחשב וכותב, כל כך נעים לה לפגוש את הקוראות פנים אל פנים. היא המשיכה בהשוואה מעניינת בין טקסט לטקסטיל שמסתבר ששתי מילים אלו באות משורש לטיני משותף שמשמעותו לטוות, כמו שהחוטים טווים את הבד כך הסופר או הסופרת טווים את חוט העלילה. זה גם מתחבר לעיסוקה של ענת כעיתונאית לייף סטייל וותיקה ומוערכת בידיעות, ואפשר למצוא לכך נגיעות גם בספר שמתרחש בחלקו בשבוע האפנה בניו יורק. ענת אמנם כתבה תמיד, עבדה כעיתונאית וכעורכת מגזין הנוער "ראש אחד", והגשימה חלום כשהחלה לעבוד כידיעות. אבל את הספר התחילה ממקום אחר לגמרי.

ענת מימין ורונית

על משבר שלא היה לו שם

"זה בכלל לא התחיל כספר" מספרת ענת "התחלתי לכתוב כי הייתי צריכה משהו שיעזור לי להתמודד עם משבר אמצע החיים שעברתי. לא תכננתי שזה יהיה ספר. הגעתי לגיל 40, החיים היו טובים, בעל מקסים, ילדים נהדרים, עבודה טובה ויציבה, הכול טוב, אבל יום אחד קמתי ואמרתי, זהו זה הכול? ככה זה יהיה תמיד?

הרגשתי כאילו טיפסתי במעלה ההר, הגעתי לפסגה ומעכשיו, הכול ידרדר. יש משהו בגיל הזה גיל 40 שגורם לנו להביט קדימה ואחורה, להבין שלמסע של החיים שלנו יש התחלה, אמצע וסוף. ולדעתי המודעות לסוף היא מה שגורמת לרצון לשבור את המסגרת.

התחלנו חיים מסוימים בגיל צעיר, בחרנו בן זוג, בחרנו מקצוע, השאלה אם עכשיו הבחירות האלה עדיין מתאימות לנו? האם השמלה עוד טובה עלינו, אולי צריך להחליף? מצד אחד לא עוזבים כל כך מהר מצד שני רציתי לשבור הכול". מה שהציל אותה היה הכתיבה.

ענת ומאיה

"ברחתי למקום שאני מכירה, המקום של המילים והכתיבה. כתבתי את התחושות שלי, את הכעס על הבעל שמגיע מהעבודה ו"מתמזג" עם הספה, את זה שאני יכולה לעמוד ערומה למולו ואני רק אפריע לו לראות טלוויזיה. הלכתי לסדנת כתיבה של אשכול נבו והקראתי שם חלק מהחומרים שכתבתי, והוא אמר לי שיש פה קול ייחודי, שידבר להרבה אנשים שנמצאים במשבר אמצע החיים. רק אז הבנתי שלכל הדבר הזה שאני עוברת יש שם. חשבתי שאני משתגעת, ולא הבנתי שזה משבר אמצע החיים. בנקודה זו חשבתי שיכול להיות פה ספר, כמו שאשכול נבו אמר לי בהשקה "סופר כותב את הספר שהוא נזקק לו".

ואז התחלתי לברוא דמויות, את יעל שהיא אני באופן מסוים, את אמילי הפסיכולוגית, שהיא שילוב של חברות שלי. ברור שזהו רומן מפתח ששאוב מהחיים שלי חוץ מהרומן עם דרור איש היין.

על תהליך הכתיבה

הפכתי למעשה להיות יעל, הייתי מתעוררת באמצע הלילה, לכתוב, הספר בער בי ואפשר לי להגשים את מה שלא עשיתי בחיים. הדמויות והעלילה היו מאוד סוערות וסוחפות, ולילה אחד הופיעה לי דמותה של סבתא רבא ננה ג'ולייט והיא וסיפורה הפכו לחלק המאזן בספר. היא בניגוד לדמויות ולנו שמחממים את החיים שלנו במיקרוגל, מחממת את החיים שלה על פתילייה.

ענת ונאווה המארחת

ותובנה חשובה לסיום

הבנתי  שאפשר להתאהב מחדש באותו אדם. ואפשר להתבונן במוכר ובידוע בעיניים חדשות", כמו בשורה משירו היפה של נתן אלתרמן "גם למראה נושן יש רגע של הולדת".

"הבנתי שאני רוצה להישאר, גם עם בן הזוג וגם בעבודה. בזכות הספר, אני נפגשת עם המון נשים שמספרות לי שאחרי הקריאה החליטו להישאר בבית וזו אחת התגובות שמרגשת אותי ביותר". היום היא כבר שקועה בספרה השני שמתאר תהליך של גירושים.

לנו כמובן היה מה להגיד, ומעניין היה לגלות שהמשבר יכול גם להופיע בגילאי חמישים ושישים, או בכלל לא. לא רצינו לסיים את המפגש, אבל אחרי חמש שעות של שיחה מרתקת, אוכל טעים, אלכוהול והרבה תובנות, נפרדנו מענת, ואנחנו מחכות לספרה הבא.

ענת ורווית